פסק-דין בתיק ת"א 9295-07

1.         התובענה שלפניי - עניינה חלקת קרקע בשכונת מקור חיים בירושלים. התובע מס' 2 - מר שלום פורקוש, הוא בנו של המנוח מר אהרון פורקוש ז"ל (שעזבונו הוא תובע מס' 1 - ולהלן: המנוח). נטען בתובענה, כי עוד בשנת 1937 רכש המנוח זכות חכירה בקרקע הנדונה. אלא שבהליכי הסדרת הזכויות בקרקע - לא נרשמה זכות החכירה שלו אלא רק זכות הבעלות של הנתבעת 1 - היא קרן קיימת לישראל. הסעדים שנתבקשו בתובענה היו הצהרה כי המנוח והתובע 2, כיורשו, הם בעלי זכויות החכירה במקרקעין, וכן שינוי רישום המקרקעין, כך שתירשם זכות החכירה על שמו של המנוח (ומכוח צו קיום צוואה - על שמו של התובע 2). הנתבעים ביקשו כי התובענה תידחה. הם טענו, כי התובע 2, מר שלום פורקוש, לא הוכיח כי המנוח, הוא אכן אותו אדם שבשנות ה-30 של המאה הקודמת היה קשור בקרקע הנדונה. הם טענו עוד, בין היתר, כי עילת התביעה התיישנה וכי מכל מקום, לאותו מר אהרון פורקוש - הנזכר אמנם במסמכים מהעת ההיא - לא הייתה כלל זכות חכירה בקרקע הנדונה. המחלוקת העיקרית בתיק זה נסובה סביב השאלה, אם אכן לאותו מר אהרון פורקוש  (פרקש) הייתה זכות חכירה בקרקע הרלבנטית.

כתב התביעה

2.         הקרקע הרלבנטית היא מגרש מס' 6 (שלעתים צוין גם במספרים 5 ו-42) בכרם עטה שבשכונת מקור חיים בירושלים, הידוע והרשום כיום בלשכת רישום המקרקעין כחלקה 42 בגוש 20130 (להלן - "המקרקעין"). החוכר הראשוני של הקרקע היה ד"ר שמעון גולדמן, אשר החזיק בזכויות החכירה במקרקעין מכוח חוזה חכירה שמיום 2.6.1935. אין חולק, שבשלב מסוים (בשלהיי 1936) ביקש ד"ר גולדמן להשתחרר מן החוזה האמור ולהעביר את זכויות החכירה לאדם בשם אהרון פורקוש. לפי כתב התביעה, על-ידי עו"ד ראובן יהושע, זכות החכירה אכן עברה למר אהרון פורקוש, ומדובר בזכות שהושלמה. אותו אהרון פורקוש, כך נטען, הוא המנוח. בכתב התביעה נטען, שבמהלך ביצוע הסדר המקרקעין, בשנת 1960, לא נרשמה זכותו של המנוח כחוכר בפנקס המקרקעין. נטען עוד בכתב התביעה, כי מכוח סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, יש לתקן את פנקס המקרקעין, כך שתירשם בו זכות החכירה של  אותו אהרון פורקוש, שלפי הנטען הוא  המנוח. המדובר בהשמטה שלא כשורה במהלך הסדר המקרקעין, שיש עילה לתקנה גם בחלוף השנים. התובעים הוסיפו וטענו, כי מכוח חובת ההגינות של הנתבעות 1 ו-2 כרשויות ציבוריות, שגם זכו לדמי חכירה ומיסים, חובה עליהן לתקן את המרשם ולא להיבנות מטעות או השמטה טכנית.

כתב ההגנה

3.         בכתב ההגנה, על-ידי עו"ד שירה ויזל-גלצור, נתבקש לדחות את התובענה. נטען, כי התובעים לא הציגו את חוזה החכירה של אותו אהרון פורקוש וכי המסמכים מצביעים על כך שלא נרכשו זכויות החכירה. נטען עוד, שהמנוח מעולם לא חתם על הסכם חכירה עם קרן קיימת לישראל ואף אין ראיות על תשלום דמי החכירה או כל תשלום אחר. לחלופין נטען, כי אפילו מוכרות זכויות התובע במקרקעין, הרי שכל עוד לא הוסדר תשלום מלוא החובות, לא ניתן לרשום את הזכויות. לחלופי חילופין נטען, כי הנתבעים זכאים לבטל את ההסכם, בנסיבות אלה של הפרה (ככל שהיה הסכם). בנוסף נטען להתיישנות התובענה ולאי-עמידת נסיבות המקרה בתנאים המפורטים בסעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין.

מהלך הדיון בתובענה

4.         בירורו של הליך זה החל לפני כב' השופט צבי זילברטל (סגן נשיא). הוגשו בו תצהירי עדות ראשית (תצהיר מטעם התובע מס' 2 וכן תצהירו של מר אברהם נאווי, אחראי על הרישום וההסדר במינהל מקרקעי ישראל - מטעם הנתבעים). כמו כן, הוגשו על-ידי ב"כ הצדדים חוות-דעת מומחה בתחום ההיסטוריה - חוות-דעתו של ד"ר יאיר פז,  מטעם התובעים; וחוות-דעתו של פרופ' גדעון ביגר, מטעם הנתבעים. מכוח החלטתו של כב' השופט צבי זילברטל ועל-פי הנחיית כב' הנשיאה מ' ארד, עבר הטיפול בתיק זה לידיי. המצהירים וכן המומחים, נחקרו בישיבת הוכחות שנקבעה לפניי, ולאחר שהצדדים סיכמו את טענותיהם, הגיעה עת ההכרעה. אוסיף ואציין, כי לאחר סיכומי הצדדים נעשה ניסיון לסיים את המחלוקת בדרך של פשרה, אולם עניין זה לא נסתייע.

דיון והכרעה

5.         לאחר שעיינתי במכלול החומר שלפניי ושמעתי בהרחבה את טענותיהם המלומדות של ב"כ הצדדים, מסקנתי היא, כי דין התובענה להידחות. מן הטעמים שיפורטו להלן, יש לקבוע בהליך זה, כי לא עלה בידי התובעים להוכיח שעמדה למר אהרון פורקוש זכות חכירה שהשתכללה ושדי בה כדי לבסס את הסעד המתבקש, שעניינו הצהרה על זכות להירשם כחוכר. מסקנה זו, שומטת את הבסיס תחת התובענה כולה. כפי שיובהר מעבר לה, ומעבר לנדרש, דין התובענה להידחות גם מטעם של התיישנות. בנוסף, יש לקבוע כי התובעים לא עמדו בנטל להראות, כי המנוח הוא אכן מר אהרון פורקוש, הנזכר בחומר הראיות כמי שביקש לרכוש את זכות החכירה במקרקעין בשנות ה-30 של המאה הקודמת. נדון תחילה בשאלה העיקרית שהתבררה לפניי - היא שאלת קיומה של זכות חכירה בידי מר אהרון פורקוש.

זכות החכירה של מר אהרון פורקוש

6.         משעה שעסקינן ברצף אירועים שהיה בשנות ה-30 של המאה הקודמת, לא באו לפניי בהליך זה עדויות ישירות הקשורות לשאלת זכותו של מר פורקוש במקרקעין. גם התובע 2, בתצהירו ובחקירתו הנגדית, לא יכול היה לבסס את זכות החכירה הנטענת, שכן גרסתו הייתה, בכל הקשור בזכותו של אביו המנוח, כי ידע מצעירותו שלאביו יש "מגרש ליד הכפר הערבי בית צפפא באזור המוכר כיום כשכונת מקור חיים ואף ביקרתי במגרש עם אבי" (סעיף 3 לתצהיר). גם בחקירתו הנגדית ציין, כי אביו דיבר עמו על המגרש (עמ' 21, ש' 6-12). הנה כי כן, התשתית הראייתית העומדת לפניי בהליך זה, בכל הקשור בשאלת זכותו של מר אהרון פורקוש במקרקעין, מבוססת על "תעודות נושנות", כמשמען בסעיף 43 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, שהוגשו בהסכמה על-ידי ב"כ הצדדים וצורפו כנספחים לחוות-דעתו של ד"ר יאיר פז - כמו גם עמדותיהם של המומחים שחיוו דעתם בשאלה זו בדיוק. ומה היא אפוא התמונה הראייתית העולה מן המכלול שלפניי?

7.         הרקע ההיסטורי הקשור לשכונת מקור חיים, לא היה שנוי במחלוקת של ממש בין המומחים. רכישת הקרקעות במקום החלה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. התכנית לשכונה אושרה בשנת 1924 ולאחר מכן החלה בנייה במקום. השכונה חולקה למגרשים, עליהם ניבנו מבנים קטנים. בעקבות מאורעות תרפ"ט, התברר כי החיים בשכונה מסוכנים, שכן היא הייתה שכונה קטנה ומרוחקת משאר חלקי העיר. בשל תנאי הביטחון הקשים, הבדידות והריחוק, החלו תושבים למכור את בתיהם. מספר הבתים בשכונה לא גדל והשכונה נשארה שכונת שוליים (עמ' 1-5 לחוות הדעת של ד"ר פז). חלקה מס' 6 בכרם עטה, הייתה ממוקמת בקצה המערבי המרוחק של שכונת מקור חיים. היא הוחכרה בהליך המקובל לד"ר שמעון גולדמן, בחוזה מיום 6.2.1935. המקרקעין הוחכרו לד"ר גולדמן לשתי תקופות בנות 49 שנה ונחתם עימו חוזה חכירה. כעבור זמן מה, ביקש ד"ר גולדמן להשתחרר מהחוזה ולהמציא חוכר חלופי תחתיו. חכירתו של ד"ר גולדמן - בוטלה. עד כאן, אין למעשה מחלוקת לפניי - לא בין המומחים ולא בין ב"כ הצדדים. השאלה העיקרית שהתעוררה לפניי היא, מה קרה למן ביטול חכירתו של מר גולדמן. גרסת התובעים, כמו גם חוות-דעתו של ד"ר פז, היא, שיש לראות במר אהרון פורקוש כמי שקיבל את אישורם של כל הגורמים הנוגעים בדבר, להיות החוכר בדין של המקרקעין. לפיכך יש לראותו כבעל זכות חכירה. לעומת זאת, גרסת הנתבעים ופרופ' ביגר היא, שלא נחתם חוזה חכירה בין מר פורקוש לבין הקרן הקיימת לישראל, אלא שהקרן הקיימת לישראל ראתה במר פורקוש "חוכר מיועד" של המקרקעין (עמ' 5 פיסקה 6 לחוות- דעתו של פרופ' ביגר). מעולם לא בוצעה החכרה של הקרקע למעשה. מחומר הראיות שלפניי, מצאתי להעדיף את המסקנה אליה הגיע פרופ' ביגר ואת עמדת הנתבעים, כאמור לעיל. אסביר.

8.         אכן, אסופת המסמכים שצורפה לחוות-דעתו של ד"ר פז והמתייחסת לאירועים שאירעו לאחר בקשתו של ד"ר גולדמן להשתחרר מחוזה החכירה ולהעביר את החכירה לחוכר אחר, כמו גם מסמכים נוספים, מצביעים על כך שלמר אהרון פורקוש הייתה זיקה למקרקעין וכי אכן הוחל בהליך שמטרתו לקיים בידיו מעמד של חוכר. ב"כ הנתבעים לא חלקה על כך (עמ' 53 ש' 8-9 לסיכומיה). אלא שלא הוכח לפניי, במאזן ההסתברויות, כי מעמדו של מר פורקוש אהרון כחוכר, אכן הושלם, והוא לא נותר "חוכר מיועד". יודגש תחילה, כי לא הוצג לפניי הסכם חכירה עליו חתום מר אהרון פורקוש. גזירת שאלת מעמדו במקרקעין, היא אפוא עקיפה והיא מבוססת בעיקר על פרשנות המסמכים השונים שצורפו לחוות-דעתו של ד"ר פז (ועליהם נסמך גם פרופ' ביגר).

9.         המסמכים האמורים אכן מצביעים על זיקה של אהרון פורקוש למקרקעין ועל מהלכים שנעשו לשם הסדרת מעמדו כחוכר. עולה מהם, כי אכן ד"ר גולדמן הציע חוכרים חלופיים, ובהם גם אדם בשם אהרון פורקוש (נספח ו' לחוות הדעת). ועד השכונה, אישר גם במכתב לקק"ל, כי הוא מקבל את מר אהרון פורקוש כחבר בשכונה (נספח ח' וכן נספח י"ג1 לחוות הדעת). הקרן הקיימת לישראל הסכימה לקבלת מר פורקוש כחבר לשכונה ולהקצאת מגרש מס' 6 לו, במקומו של ד"ר גולדמן (נספח י"ג2 לחוות הדעת וכן נספח י"ד1).

10.       בהמשך הדרך, ניתן למצוא מסמכים המתייחסים אל אהרון פורקוש כבעל זכות של ממש במקרקעין. כך, במכתב שנשלח לקרן הקיימת לישראל מטעם ועד השכונה, מחודש יוני 1938 (נספח י"ז לחוות הדעת) נרשם על מר פורקוש כי הוא "בעל מגרש מס' 6" - אם כי צוין באותו מכתב, כי הוא (בין היתר) לא בנה על המגרש ולא מתגורר בשכונה - הגם שמשתתף בהוצאות השכונה. גם בדו"ח הוועד (נספח י"ח לחוות הדעת), נרשם "פורקוש" כחוכר שלא בנה במגרש מס' 6. מנספח כ' לחוות הדעת, שעניינו רשימת בעלי החוזים במקור חיים ביום 8.2.1939, עלה כי אדם בשם פורקוש אהרון היה רשום בעמודה שכותרתה "אין חוזה". אולם, רישום זה נמחק ותחת העמודה "חוזה חדש" נרשם "פרקש אהרון על שם קודמו גולדמן". בעמודת ההערות באותה שורה נרשם "עם קודמו גולדמן חוזה חדש". אינדיקציות נוספות למעמדו של מר פורקוש ניתן למצוא בנספח כ"ב לחוות הדעת, בו נתבקש מר פרקש לשלם דמי חכירה "עבור המגרש החכור לך"; בנספח כ"ג בו מופיע "פרקש אהרון", תחת העמודה "שם החוכר"; ובמכתב הקרן הקיימת לישראל לוועד השכונה, מיום 22.11.1942 (נספח כ"ד), שגם בו מצוין "פרקש  אהרון" ברשימת מגרשים "חכורים". מעבר לכך, עולה מחומר הראיות (נספחים כ"ה לחוות הדעת), כי בשלב מסוים היה אירוע של פלישה למקרקעין (בנובמבר 1944) על-ידי חייל משוחרר בשם צבי הרשטיג, וכי "מר פרקש" היה קשור בפינוי הפולש, תוך שאמר לאותו הרשטיג כי המגרש "שייך לו". מכלול מסמכים זה, מצביע על כך כי למר אהרון פורקוש הייתה זיקה לקרקע  והוא היה מצוי בהליך של קבלת מעמד של חוכר. ומדוע אפוא מסקנתי היא, כי חרף השימוש במינוח "חוכר" או "בעלים" או אינדיקציות אחרות לכך שהיה בידי מר פורקוש חוזה, הרי שהתובעים לא  הוכיחו כנדרש את זכות החכירה הנטענת?

11.       התשובה לכך היא מסמכים נוספים המצויים בחומר הראיות. מנספח כ"ו לחוות הדעת עולה, כי ממכתב שנשלח לקרן הקיימת לישראל (מיום 25.8.1946) עולה שזכויות החכירה הועברו בהסכמת קרן הקיימת לישראל למר אהרון פרקש, אך צוין כי "העברת החכירה לא נעשתה במשרד ספרי האחוזה ... צריך לברר את המצב ולהודיע לפרקש שעליו לקבל את ההעברה ולבנות במשך תקופה קבועה, אחרת נגיש משפטים לביטול החוזה ולקבלת המגרש" (כמוזכר לעיל, פורקוש אכן לא בנה במגרש). זאת ועוד: נספחים כ"ט 1-4 לחוות הדעת מצביעים על כך, שבשנת 1946 נעשה ניסיון לאתר את מר אהרון פרקש. נשלח לו מכתב, בו התבקש להואיל "לסור למשרדנו במשך הימים הקרובים לשם בירור המצב בעניין המגרש ..." (נספח כ"ט 1). במכתב אחר (נספח כ"ט 3) נרשם, כי נוהל בזמנו משא ומתן עם א. פרקש "בעניין העברה על שמו של זכות החכירה על אחד המגרשים של הקהק"ל בשכונת מקור חיים ...". העולה ממסמך זה הוא, כי העברת זכותו הנטענת של מר פורקוש, נתקלה בקשיים ולא הושלמה. על כך יש להוסיף, כי כעולה מ"תזכורת תביעה" משנת 1959, במסגרת הליך הסדר המקרקעין, לא בא כל אזכור לזכות חכירה או זכות כלשהי של אהרון פרקש בחלקה (נספח ל"ב לחוות הדעת). בטבלת חוכרים שהוכנה במחלקת הנכסים של קק"ל, במסגרת הסדר הקרקעות, נרשם תחת כותרת העמודה "חכירות" - "אהרון פרקש בלי חוזה". גם בנספח ל"ד, שהוא מסמך פנימי של הקרן קיימת לישראל (והמתוארך לשלהי שנות ה-60 של המאה הקודמת), נרשם תחת העמודה "שם החוכר הרשום" - "ד"ר שמעון גולדמן", ומתחת: "אהרון פרקש בלי חוזה".

12.       אכן, תמונת מצב זו, לפיה, מחד, קיימים בחומר הראיות מסמכים המראים על מתן מעמד של חוכר למר פורקוש וקבלתו כחבר בשכונה באישור הקק"ל; ומאידך, מסמכים המצביעים על כך שהייתה קיימת בעיה בהעברת זכויותיו וברישומן - תוך שנרשם במפורש בשלב מסוים כי אין בידיו חוזה - לא נעלמה מעיניו של ד"ר פז מטעם התובעים. ד"ר פז ציין בחוות-דעתו בהקשר לכך, כי "מתעוררת תעלומה: שהרי מצד אחד כל המסמכים הפנימיים של קק"ל מכירים באופן ברור וחד משמעי באהרון פרקש כחוכר הלגיטימי ... ואולם מצד שני ... השלמת המהלך הפורמלי על-ידי קק"ל לא הגיעה לכלל ביצוע" (עמ' 12 לחוות-דעתו).  ההסבר שנתן ד"ר פז ל"תעלומה" זו (כהגדרתו) היה, שבשכונת מקור חיים היה אי-סדר בתיקי החוכרים, דבר שהביא להיעלמותם של מסמכים רבים ולרישום שגוי של חוכרים, והכל כעולה מחוברת שצורפה לחומר הראיות בשם "יובל החכירה" (שהוא סקר שנעשה בשנת 1970, נספח ל"ה לחוות הדעת, עמ' 12-13). עוד ציין ד"ר פז, כי באמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת ובעקבות המאורעות, היו חוכרים שנותרו במעמד זה, חרף העובדה שלא בנו על המגרש ואף לא התגוררו בשכונה, כאשר הקרן הקיימת לישראל לא נקטה אמצעים נגד החוכרים. בחקירתו הנגדית הוסיף והסביר, כי יתכן והייתה מחלוקת כספית ביחס לתשלום דמי החכירה לשנת 1937 ולכן לא נרשם מיידית פורקוש לאחר ד"ר גולדמן (עמ' 9-10 לפרוטוקול). אולם, עם הסדרת העניין ראו בפורקוש "החוכר הרסמי" (עמ' 10, ש' 3). ד"ר פז סיכם את חוות-דעתו בכך, שנוכח ניסיונו והמסמכים שהוצגו לו, הרי שיש לראות את מר אהרון פורקוש כמי שקיבל את אישורם של כל הנוגעים בדבר להיות מחזיק בדין וחוכר של המקרקעין, במיוחד לאור כך שלא בא שום הרהור או מחאה מטעם הקרן קיימת לישראל נגד פורקוש, והיא קיבלה "את עובדת היותו של אהרון פרקש בעל זכות החכירה במגרש, גם אם בגלל אי טיפולה של קק"ל בכך, לא הושלם התהליך" (ההדגשה שלי, י.מ.).

13.       נתחיל אפוא בסופם של דברים: אף המומחה מטעם התובעים, ד"ר פז, הסכים בחוות-דעתו שהתהליך "לא הושלם". בחקירתו הנגדית הוא ציין עוד (לגבי התהליך להבדיל מן התוצאה), "שהייתה פה העברה מחוכר אחד לחוכר שני, שכנראה לא עברה חלק" (עמ' 13, ש' 24). הוא אף ציין, כי העברת הזכויות מד"ר גולדמן לפרקש, הייתה מלוואה ב"מעקשים" (עמ' 14, ש' 20). נוסף על כך, נשוב ונזכיר: חוזה החכירה לא הוצג כאמור לפניי. החוברת "יובל החכירה", שצורפה כראיה בהסכמה, מצביעה אמנם על אי-סדרים שהיו, אולם אין היא עוסקת ישירות בזכות החכירה הנטענת של מר פורקוש (להבדיל מד"ר גולדמן) ואין בה די כדי לספק הסבר לאי-רישום הזכות של מר פורקוש.

14.       אכן, מוצא אני, בנסיבות המקרה שלפניי, להעדיף את חוות-דעתו של המומחה פרופ' ביגר מטעם הנתבעים, המתבססת על עובדות שאינן שנויות במחלוקת, כבסיס למסקנתי לפיה לא השתכללה זכות החכירה הנטענת של מר פורקוש. אכן, שני המומחים הותירו רושם של אנשי מקצוע מיומנים. עם זאת, קיים היה קושי בחוות-דעתו של ד"ר פז, משעה שחלק מדבריו התבססו - והוא אישר זאת - על מסמכים שהיו בידיו, אך לא הוצגו לבית המשפט (עמ' 16 ש' 29; עמ' 17 ש' 17-23; עמ' 17 ש' 26 - עמ' 18 ש' 2; 7-10). בכך יש להחליש את מסקנותיו. מעבר לכך, כפי שהסביר פרופ' ביגר, המסמכים השונים מצביעים על כך שמעולם לא שולמו דמי חכירה לקרן הקיימת לישראל. בכתב התביעה נטען אמנם, כי שולמו דמי חכירה, אולם עניין זה לא הוכח. לא היה חולק לפניי, כי סכום דמי החכירה השנתיים כפי שנקבעו בחוזה עם ד"ר גולדמן, עמד על 2.922 לירות. אולם, סכום זה לא שולם והצטבר חוב בשל כך (עמ' 5 פיסקה 7 לחוות-דעתו של פרופ' ביגר; עמ' 39 ש' 4-8 לחקירתו הנגדית). לא היה גם חולק, כי פורקוש לא גר בשכונה ולא התחיל לבנות בית בשכונה ולמעשה המגרש עומד בשיממונו, עד היום. עניין זה חשוב להדגישו שכן משמעותו היא הטלת ספק של ממש בקיומה של זכות חכירה - שאם הייתה, מדוע לא מומשה? ויוזכר עוד, כי בחוברת "יובל לחכירה" אליה הפנה ב"כ התובע בהקשר אחר (נספח ל"ה לחוות הדעת של ד"ר פז) צויין כי באי בניה ובאי תשלום דמי חכירה יש משום הפרה של החוזה ואף הומלץ - עוד בשנת 1970 - על ביטול חוזים מטעם זה. זאת ועוד: לפי הנטען על-ידי התובעים עצמם, מר אהרון פורקוש המשיך להתגורר בירושלים, קנה מגרש בשכונה אחרת ובנה שם את ביתו. הוא נטל, כפי הנראה, חלק בפינוי הפולש מן המקרקעין בזמן מלחמת העולם השנייה, אולם לאחר מכן אין כל ראיה על מימוש החכירה. זכותו לא נרשמה בפנקס השטרות. חשוב גם להדגיש, שלא הוגשה תביעה מטעם מר פורקוש במסגרת ההסדר (ולכל הפחות, אין ראיה כי הוגשה תביעה שכזו). אכן, מקבץ ראיות זה, המצטרף לרישומים הברורים משלב מאוחר ועדכני יותר, ולפיהם למר פורקוש "אין חוזה"; כמו גם התכתובת שהייתה בשנת 1946, בניסיון לאתרו, על מנת שתוסדר העברת הזכויות - כל אלה, מבססים יותר את המסקנה של הנתבעים, לפיה לא הוכחה זכות חכירה שהשתכללה בידיו של מר פורקוש, ולמעשה, כמוסבר לעיל, אף המומחה מטעם התובעים, ד"ר פז, ציין בעצמו, כי יתכן והתהליך לא הושלם.